תעודת זהות:
אמנון ליבנה (לונדל)
מקום מגורים – קיבוץ רביבים
ארץ הולדת – ישראל
נולדתי בשנת 1937 במושבה הקטנה נס-ציונה.
נולדתי בשנת 1937 במושבה הקטנה נס-ציונה.
הורי משה וציפורה לונדל, נולדו בפולין בעיירה פשמישל. עלו לארץ בשנת 1929 במסגרת הכשרה של השומר הצעיר. ישבו בקיבוץ עירוני זמני ליד נס ציונה, בשם קיבוץ עבודה. במקום זה חיו בו זמנית שלושה גרעינים שונים. לאחר שלוש שנים בהם לא עלה הקיבוץ להתיישבות החליטו הורי "לעזוב" את הקיבוץ ולהתיישב במושבה הקרובה נס-ציונה. אבא עבד כפועל בניין בכל מקום בו הייתה עבודה. עבד הרבה בבניית מחנות צבא בריטיים ברפיח. משם היה מגיע הביתה פעם בשבוע. אמא עבדה בכל עבודת חוץ שמצאה, וכמובן במשק הבית. יחד עם עבודות אלה החלו ההורים לפתח משק עזר במגרש בן דונם אדמה. משקי עזר קטנים כאלה היו מאד מקובלים במושבה החקלאית.
תקופת ילדותי החלה בתקופת המנדאט הבריטי חיילים בריטיים הסתובבו במושבה. אך בעיקר ראינו אותם בנסיעה על הכביש. את המושבה חצה הכביש הראשי או היחידי מהדרום לתל-אביב. וזכורים לי היטב החיילים עם הכומתות האדומות (הכלניות) שישבו במשאיות החולפות בלב המושבה.
כשהחלה מלחמת השחרור הייתי עדיין ילד כבן 11. בהערצה גדולה הסתכלתי על בני המושבה שמתאמנים בנשק. ראיתי ושמעתי את היריות שנורו סמוך לביתי לעבר חקלאים ערבים שעבדו בשדותיהם. מאוחר יותר שוטטתי בין בתי הערבים שהסתלקו. (נס-ציונה הייתה יישוב מעורב וברחוב הראשי גרו ערבים ויהודים בשכנות). חווית השוטטות בין בתי הערבים וחנויותיהם שנבזזו ופורקו (דלתות, משקופים חלונות, צנרת מים, גגות רעפים ומה לא). נשארה חקוקה בזיכרוני שנים רבות לאחר מכן.
את הבית שבו נולדתי, ובו שלושה חדרים מטבח גדול וכל השאר בנתה קבוצת בנייה מקומית. את ההרחבה בנה אבא לבד. אך לא ממש לבד, כי החברים נהגו לעזור אחד לרעהו בבניית הבתים. ומידי פעם התאספו מספר אנשים ובנו בבית החבר. כך ניבנו בתים רבים במושבה.
ביתנו היה על גבול המושבה, בית קיצוני. אל הבית הסתעף, מרחוב ביאליק, רחוב חולי צר באורך של – שלושה בתים. (לימים נקרא רחוב גבעתי). גדר החצר שלנו הייתה גם גדר של דרך חולית שהלכה בין בתי המושבה הקיצוניים ובין פרדסים שנראו לכל מלוא העין. בדרך זו שבין נס ציונה לבאר יעקב ורמלה ראיתי בכל עת ששיחקתי בחצר הבית את הולכי הרגל הערבים, את שיירות החמורים והגמלים. צפיתי גם בתופעה המעניינת של קטיף פרחי שיטת המשוכות פרחים כדוריים – צהובים וריחניים להפליא. כנראה ששימשו בתעשיית הבשמים.
את כל ימי ילדותי ליוו ריחות פריחת ההדרים, יללת התנים מתוך הפרדסים והקולות המיוחדים של מנועי בארות הפרדסים.
בחצר הגדולה של הבית התפתח לאיטו משק עזר שכלל עצי פרי לולים, דיר עיזים קטן ועופות חצר ממינים שונים. משק עזר זה ועבודתם של אבא ואמא מחוץ למשק היוו את בסיס הפרנסה של המשפחה. אחותי הגדולה אני ואחי הצעיר תרמנו כפי יכולתנו במשק. ככל שאני יכול לזכור לא תמיד הייתה פרנסת המשפחה מצויה ברווחה.
הורי מושקו וציפורקה לונדל, אמא בקפה הבוקר.
עם העז שולה
כילדים, נוצלו שעות פנאי רבות שלי עם קבוצת חברים, לטיולים רבים בשטחים מסביב למושבה שהתפנו מתושביהם הערבים. גולת הכותרת של הטיולים הייתה פעמיים בשנה. בחורף רכבנו על אופניים לקטוף נרקיסים בביצות שבין עיינות ליבנה. ובאביב טיולים לגבעות הכורכר שממערב למושבה שם "התמחינו" בקטיפת אירוס הארגמן שהיה מצוי בשפע רב.
יש להניח ששנות ילדות אלה במשק חקלאי זעיר ושהות רבה בטבע הסובב קבעו את המשך דרכי, והביאו אותי אל שערי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. בית ספר בעל שם, ו..קרוב לבית.
שנים אלה של לימוד חקלאות, החיים בפנימייה, רחוק מאבא-אמא. חיים חברתיים תוססים, וכמובן בנות המין השני, היו בין השנים היפות בחיי נער בן 14 – 17. במקווה למדתי כמובן חקלאות אך כאן גם נזרעו זרעי תרבות היחד. תרבות החיים בקבוצה. וייתכן שזו גם הייתה הכשרה ראשונית לחיי קיבוץ.
במקווה ישראל נחשפתי לראשונה לאנשי קיבוץ ולנגב. בשנות החמישים החל קיבוץ רביבים לארגן גרעין נוער פרטי, כלומר גרעין שאינו מאורגן בתנועת נוער חלוצית. גרעין שיגיע לרביבים לאחר "בצורת" של כ- ארבע שנים שלא הגיעו בהם השלמות של גרעינים תנועתיים לרביבים.
גרעין "לנגב" התארגן בתחילה בכמה בתי ספר חקלאיים: כדורי, נהלל, מקווה ישראל ועוד'. הקיבוצניק הראשון בחיי, כנראה, היה בן דמותו של יוסי פלדמן "יוסי ערבי" בכינויו ברביבים. אדם מלא בגופו שזוף מאד, לבוש מכנסים קצרים ונעול סנדלים מהוהות. יוסי דיבר הרבה על קיבוץ, על רביבים אך בעיקר דיבר וסיפר על הנגב. יוסי והמדריכים הבאים אחריו חגי הורביץ, סלי ושייע. כולם דיברו הרבה על רביבים אך בצדק סיפרו הרבה על הנגב. ומכאן בא גם השם של שרשרת הגרעינים הארוכה. "גרעין לנגב" . לי יצא להיות בגרעין הראשון, שלימים נקרא גרעין לנגב א'.
לא זכור לי כיום אם ידעתי מה זה נגב, או האם טיילתי בנגב קודם לכן, פרט לטיול כיתה לבאר שבע.
קשיי הנסיעה לביקורים ברביבים היו גדולים. הכסף לנסיעה באוטובוס לא תמיד היה מצוי. לבאר שבע נסענו בטרמפים. אני זוכר את עצמי עומד שעות בצומת בילו ומנסה להגיע לבאר שבע. גם כשהגעת לבאר שבע לא תמו הצרות. אוטובוס לרביבים ולמשאבי שדה יצא פעם ביום, אך רק שלוש פעמים בשבוע. כך שגם ב"טרמפיה" ביציאה הדרומית מהעיר המתנו שעות רבות להסעה.
עם סיום לימודי, נותרה לי שנה לגיוס הגרעין. שנה זו ניצלתי לעבודה בנס ציונה במשך כמה חודשים והייתי לעזר רב בכלכלת המשפחה. חצי שנה לפני הגיוס שהיתי ברביבים במעיין מחנה עבודה ארוך עם מספר חברי גרעין במצבי.
הגרעין כגוף וכבודדים ערך ביקורים רבים ברביבים לטיולים ולמחנות עבודה.
הטיולים הראשונים במרחבי הנגב עם תרמיל "וכל הבית" על הגב, היו קשים מעט עבורי אך מרשימים ביותר. כיום ברור לי שההחלטה על המשך דרכי ברביבים ובנגב קשורים בחוויה הראשונית של מפגש עם קיבוץ , חברה מתגבשת של גרעין נחל, טיולים ראשונים במדבר, ופגישות עם הטבע, בעיקר בעלי חיים.
אחת מבעיות ההתאקלמות ברביבים הייתה מי השתייה. ברביבים שתו עד שנת 1956 מים מבאר מקומית שמימיה היו מליחים. מליחות המים נעה בתקופות שונות החל מ – 700 מ"ג כלור לליטר עד 1550 מ"ג ואולי יותר. הגדרת טעמם של המים יכולה להתחיל מזוועה ועד לכל הגדרה אחרת. המים האלה גרמו לי לבעיות עיכול שונות ומשונות ולסבל רב. בעיקר בקיץ.
סביב בעיית טעם המים שלא הייתה בעייתי הפרטית בלבד, התפתח ברביבים "מוסד" שכל חבר נזקק לו "ויטמן". ברפת לא חלמו עדיין על מיכל קירור לחלב וכדי החלב אוחסנו בבריכת מים קרים. ממתקן קירור זה יצא ברז מים קרים. הברז והכיור זכו לשם ויטמן ע"ש יצרני גלידות האיכות של תל אביב. את מי השתייה המליחים ניתן היה לסבול בטמפ' נמוכה. כך שמתקן זה היה חיוני לכל הישוב. זוגות צעירים רבים התחילו את דרכם המשותפת במתקן זה.
אחת מתוצאות הלוואי של צריכת המים המלוחים הייתה לפחות בחבורת גרעין לנגב א' סחיבת מים מתוקים. לראדיטור של הגנרטור הובאו במיוחד מים מתוקים בכדים. ממים אלה נהנינו לעיתים.
סוד נוסף שהיה קשור למים מתוקים היה לעובדי מטע התמרים, שאני נמניתי אז עם עובדיו. קידוח לא עמוק שנקדח בסמוך למטע, הגיע למפלס החלוקים של נחל רביבים. מידי יום היה התורן הולך לשאוב מים מן הבאר בעזרת קומקום וחבל ארוך.
התגייסנו בשלהי 1955. לאחר טירונות הגענו לרביבים במסגרת מחלקת נחל. למשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו ירדנו להיאחזות קציעות לתקופה של כמחצית השנה, ביחד עם גרעין נחל נוסף. בקציעות עסקנו במספר תפקידים צבאיים אך חלק ניכר הועסק בחקלאות ממשית. עבדנו בלול עופות לביצים. יצאנו למרעה עם עדר כבשים. וגידלנו ירקות בשטח גן ירק שעובד על ידי פרד.
הטרקטור הנכסף הגיע לקציעות רק אחרי שסיימנו את שהותנו במקום. תקופת ההיאחזות הייתה תקופה טובה לגרעין ולגיבוש חברתי. תקופת שהותנו בקציעות הייתה גם תקופה סוערת במדינת ישראל ובאזור קציעות בפרט. תקופת הפדאיון, הכבישים שנסענו בהם לכיוון עזוז וביר מלגה, מוקשו לעיתים. והייתה חרדה מסוימת. כשהחלו ההכנות למלחמת סואץ ראינו את ריכוז הציוד הרב סביבנו. לקראת פתיחת הקרבות היה ריכוז גדול של כוחות שריון ורגלים אך ככל שזכור לי לא ממש הבנו לקראת מה הולכים. את תקופת הקרבות עברנו למעשה בשגרת החזקת משק חקלאי. חלק מאתנו השתתף בפעילות צבאית מעטה. אך כל חברי הגרעין שהיו בקורסים שונים השתתפו בקרבות ממש.
עם השחרור מהצבא נכנסנו לשיגרת חיי קבוצה מגובשת בתוך הקיבוץ. כבוגר בית ספר חקלאי התחלתי לעבוד ברביבים בגן הירק. גידלו בו עגבניות בצל תפוחי אדמה, ומלונים. כמי שנולד בשפלת יהודה, הכרתי קרקעות חוליות בה גידלה המשפחה גידולים שנים. בסביבה הקרובה היו מחשופי חמרה אדומה. במקווה ישראל הכרתי את הקרקע השחורה החרסיתית. וכאן ברביבים נתקלתי לראשונה בקרקע הלס הכבדה – חרסיתית. קרקע צהובה – חומה, מלוחה. כל השקיה מעלה אל פני הקרקע כתמי מלח לבנים. גם עודפי מים קטנים אינם נספגים, ויש הרבה זרימות עיליות. השוני הגדול מכל מה שהכרתי עד כה היה מהמם. (בשנים אלה עדיין לא למדו את הסגולות המיוחדות של החול כקרקע חקלאית).
עזרה לישובים צעירים –
קיבוצים ותיקים נהגו לעזור לישובים צעירים וחלשים יותר בהדרכה בכל תחומי החיים. קיבוץ אייל החליף בתחילת דרכו את כל אוכלוסייתו, והתחיל מחדש עם גרעין צרפתי. שני חברי רביבים שהדריכו את הגרעין בצרפת "גויסו" להמשיך את ההדרכה בארץ. בין ה"מגויסים" הרבים חברי קיבוצים שונים הגעתי גם אני לאייל. שהיתי שם שנה ותרמתי כפי יכולתי. בנוסף למגויסים הבוגרים, הגיעו כיתות של בני משקים "למחנות עבודה" במקום. מחזורי נוער כאלה היוו את כוח העבודה לעבודות המוניות בענפי המשק השונים. בתום שנת הגיוס חזרתי לרביבים עם אשתי לעתיד דבורה.
ילדנו את חמשת ילדינו טל ,אסנת, יואב, עירית, וערן. גידול וחינוך ילדים במערכת החינוך המשותף נראו לי טבעיים לגמרי ודומני שלא עצרנו אף פעם להרהר בטיבה של הדרך הקיבוצית. עם הוולדו של הילד החמישי ערן, החלו להתגלות לנו הסדקים הקיימים במערכת והרגשת חסר הנוחות, לדוגמא – בהשכבת הילדים המשותפת בבית הילדים. אני חושב שלא היינו בודדים בהרגשה זו והחלה "עריקה" מבית הילדים. ילדים רבים החלו "לישון בחדר". תופעה שלא הייתה נוחה למערכת הקיבוצית, ולהורים שהמשיכו להשכיב את ילדיהם בבית הילדים. גם אנחנו היינו בין אלה שישנו כמה לילות בשבוע ב"חדר".
שתי שלוחות של עיסוקים הובילו אותי לשלב נוסף בחיי: העבודה במטעים וטיולים באיזור רביבים ובנגב הרחוק יותר.
ענף המטעים בו עבדתי כ- 15 שנים התחיל בגידולים אחדים שעמדו בהשקיית מים מליחים: תמרים, זיתים ורימונים. כשהגיעו המים המתוקים בשנת 1955, ניטעו גם גידולים אחרים: אפרסקים משמש וכרם ענבים.
בעבודתי במטעים יצרתי את הקשרים ההדוקים הראשונים עם חיות הבר של הנגב.
שלא כמו היום – מאחורי שורת העצים האחרונה, משלושה כיוונים, השתרע כל הנגב כולו. חיות כמו צבאים, דרבנים, גיריות נכנסו באופן קבוע אל תוך חלקות המטע. גם הטורפים למיניהם, ביקרו בעונת הפרי, כדי לגוון את התפריט הכל-בשרי שלהם, במקצת פירות העונה. זאבים צבועים ושועלים נראו בבקרים, ועקבותיהם היו בכל השטח. גם עולם העופות לא הדיר את כנפיו מהמטע. עופות מדבריים מובהקים כחוברות, קטות, כרוונים ואחרים באו לחפש מזון או מי שתייה. ציפורי שיר קיננו בין ענפי העצים ומינים חדשים הגיעו מהצפון עם גידול שטחי השלחין באזור.
קטה גדולה
טיולים – ברביבים הייתה מסורת יפה של יציאה לטיולים רבים בארץ ובנגב. כל גרעין חדש שהגיע זכה לטיולים אחדים בתקופת הגיבוש, וגם לאחריה. לכל טיול הצטרפו אנשים בוגרים יותר כמלווים. כך שיצא לי לטייל לא מעט. בנוסף טיילנו גם בסביבה הקרובה ברגל וברכב (בטרקטורים).
בשנת 1969 נפלה בזכותי ההזדמנות למסד יותר את פעילותי בטבע. רשות שמורות הטבע כגוף בחיתוליו חיפש פקח לעבודה באזור. ועדות קבלה עדיין לא היו, וגיוס העובדים התנהל בשיטת חבר מביא חבר. כך הגעתי והתקבלתי לעבודה ששנים מאוחר יותר הגדרתי אותה כאחת הפעילויות המשמעותיות ביותר בחיי.
פיקוח ציד שליווים אל עריש
הקשיים בהתחלה היו גדולים ביותר: חוסר ניסיון בנהיגה בכלל ובנהיגה בשטח בפרט. אי הכרת שטח הפיקוח. כיום די קשה להבין כיצד התנהלה אז העבודה בשטח פיקוח ענקי ובלתי אפשרי. הפקח שמצפון לי גר בבאר-שבע הפקח הדרומי היה איש אילת. בשטח כזה עובדים כיום פקחים רבים. על מפות טופוגרפיות טובות אפשר היה רק לחלום. ומכשיר הקשר תפקד רק בקרבת הישובים או בראשי ההרים. אחת הפעילויות הראשונות אליהם נקלעתי הייתה פיקוח על פינוי האשפה וחומרים שונים של קו צינור הדלק אילת – אשקלון. העבודות כבר הסתיימו ופינוי השאריות היה בעיצומו. למותר לציין שלאורך הקו מצאתי איזור נקי להפליא. את רוב האשפה גיליתי לאחר מכן במשך שנים רבות בכל ואדי ובכל פינה נסתרת ברחבי הנגב.
היה חשוב ללמוד את הלקחים מכך. דפוס התנהגות כזה אופייני לגופים רבים שפועלים בשטח עד היום הזה.
בעיות מסוג אחר שאיתן למדתי להתמודד היו מניעת קטיפת פרחי בר, ופיקוח ציד. בדואים מזוינים וחיילים עבריים ירו בצבאים, יעלים ובעופות דורסים גדולים. גם ציידים יהודים לא טמנו ידם בצלחת. במצפה רמון גרו מספר תושבים שצדו יעלים באופן קבוע. עדר היעלים של מצפה רמון היה קטן ונפחד ביותר. יכולת לצפות ביעלים רק מטווחים של קילומטר ויותר.
בתום שנת העבודה הראשונה החל משא ומתן קשה עם מוסדות הקיבוץ שבתקופות אלה לא "אהבו" עובדי חוץ. לאחר שנת עבודה שנייה חזרתי לעבודה במטעים ובלול. לרשות חזרתי, מאוחר יותר לתקופות עבודה נוספות שהסתכמו סה"כ בשבע וחצי שנים. שנים, שלי אישית היו יפות ומעניינות. שנים
בהם הכרתי לעומק שטחים גדולים ברחבי רמת – נגב, מכתש רמון ובערבה. בשנים אלה למדתי הרבה, נהניתי מהשהייה הרבה בטבע, ואין לי צל של ספק שגם תרמתי הרבה לשמירת הטבע באזור.
בתקופת עבודתי האחרונה, נחתם הסכם השלום עם מצרים. צ.ה.ל החל לצאת מסיני ולהתכנס בנגב. תקופת פיתוח אדירת ממדים עברה על הנגב. בשנים אלה נקבעו שמורות הטבע הגדולות. אך החלו להיבנות מתקנים רבים. דרכים חדשות נפרצו וכבישים חדשים נסללו. שטחים גדולים בנגב שמעט מאד אנשים הגיעו אליהם נהיו נגישים. רכבי 4X 4 בעיקר צבאיים, החלו לשוטט בפינות הרחוקות ביותר. רמת הפגיעה בשטח הייתה גדולה ביותר. רשות שמורות הטבע כולה הייתה עסוקה בנושאים אלה. כמות הפקחים גדלה והלכה. אך כל הפעילות הרבה של הגופים הירוקים – רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע יכלה רק למזער את הפגיעה. לצורך סלילת דרכים וכבישים, להכנת משטחים לבנייה בבסיסים חדשים, היה צורך בכמויות ענק של משאב טבע שהיה מצוי בשפע. "חומר ואדי". חומר הוואדי הוא בעצם מצע הנחלים. גרופת של חול וחלוקי אבן בגדלים שונים, שמי השיטפונות מסיעים במורד הואדיות מאז ומעולם. משאב זה כבר הופק בממדים קטנים לצורך בנייה וסלילת כבישים בסמוך לאזורים מיושבים יותר.
בתקופה זו החלה הפקה פראית בהרבה מקרים ללא אישורים. הן על ידי קבלנים והן ישירות על ידי צ.ה.ל. לא היה ערוץ ואדי אחד שלא נפגע. לא היה שום שיקול היכן להפיק, וכמה. מלבד השיקול הכלכלי הטהור. כל דרכי ההפקה, הרשמיות והפיראטיות גרמו נזקים בלתי הפיכים לכל ערוצי הנחלים.
בכל ואדיות הנגב שימשו הערוצים להפקת מי השקיה ושתייה לחקלאות העתיקה. התפתחה תרבות חקלאית מפוארת ששיאה בתקופה הביזנטית. כמעט בכל ערוץ נחל ניבנו סכרים לכל אורכו. מדרגות הנחלים הקרובות לערוץ הזרימה שימשו כשטחים חקלאיים פוריים שזכו לכמויות מים גדולות ביותר. גם הבדואים ניצלו מאות שנים מאוחר יותר חלק זעיר ממתקנים אלה.
הפקת המשאב "חומר ואדי" נעשתה בשתי דרכים עיקריות. הוצאת החול והאבנים הקטנות תוך כדי ניפוי, בעיקר עבור תשתיות כבישים ומשטחים לבניה. את האבנים הגדולות הסיעו למכוני גריסה ויצרו מהם חצץ לתעשיית הבטון בעיקר. בשתי שיטות ההפקה כרו את האפיק הפעיל של הוואדי ושטח נרחב משני צדדיו. לעיתים הגיעה הכרייה לעומק של מטרים אחדים. תוך שנים מעטות נמחקה תרבות עתיקה שלמה של חקלאות מדרגות הנחל. עשרות סכרים עתיקים רומים – ביזנטיים נכרו והובלו אחר כבוד למגרסות החצץ.
בואדיות גדולים כמו נחל הבשור ונחל רביבים היית כרייה עמוקה לעומק 4 – 6 מטרים. כאשר מפלס הערוץ מונמך מאד, גורם כל שיטפון לסחף גדול ביותר במעלה הערוץ. קווי מים ראשיים נסחפו, וגשרים התמוטטו. עם השנים מתרחבים ערוצי המשנה, קטנים כגדולים ומתחיל סחף קרקע יקרה. ניזוקים אתרים, עתיקות, ועצי שיטה גדולים שנמצאים סמוך לערוצים.
למעשה השנים של פעילות הבנייה הצה"לית, התנהלו כמעט ללא פיקוח של מוסדות רלבנטיים. לא נערכה חשיבה של בעלי מקצוע בתחומים שונים. (גם לאחר גמר בניית המחנות המואצת, לא הואטה פעילות הכרייה. קילומטרים של אפיקי נחלים ניכרו. עדיין ללא פיקוח מהותי ורוב התוצרת הובלה לרשות הפלסטינאית). קיימת אמנם פעילות שיקום הואדיות הפגועים, מספר גופים עוסקים בכך. דוגמא לשיקום ניתן לראות בפארק גולדה שהיה אתר כרייה מבוקש מאד. אבדות רבות של נכסי תרבות וטבע לא ניתן לתקן ולשחזר. וואדיות רבים נותרו גם עשרות שנים לאחר גמר ניצולם, בצורתם העלובה ולאיש אין זה אכפת. היה מי שהרוויח מכך. לעם ישראל, לתושבי האזור, ולמטיילים נותר החורבן.
בתקופה הרת גורל זו בתולדות הנגב פרשתי אני מפעילות רצופת שנים בנושאי שמירת טבע ונוף לפינה קטנה בביתי רביבים.
התנדבות אזורית
בשנים האחרונות התפתחה ברמת נגב פעילות התנדבותית. מת"מיד – משמר אזרחי במסגרת משמר הגבול. המתנדבים מסיירים בדרך כלל במדים ונשק. הסיור מתבצע בג'יפ משטרתי. המסגרת כוללת שני סיורים בחודש. כל סיור בן 6 שעות לפחות. עם הקמת המסגרת הייתה פניה גם אלי אך בתחילה לא חשבתי שיש לי עניין בכך. כעבור חצי שנה הייתה פריצה לפינת החי ונגנב כל עדר הצאן. למחרת התנדבתי, ומאז אני מתמיד בפעילותי במתמ"יד כבר שנים מספר. הצוות איתו אני מסייר בחר בסיורי יום השבת מאחר ויש אפשרות להיכנס לשטחי האש ולאזורים מעניינים.
כאשר הוקמה יחידת החילוץ ברמת הנגב הייתה פנייה אלי להצטרף ולתרום את חלקי בתחום איתור נעדרים, בשטחים בהם שוטטתי בשנות עבודתי ברשות שמורות הטבע, ובעריכת סקרי הנוף. גם בתחום זה אני תורם כפי יכולתי.
סקרי נוף
תוך כדי עבודתי ברשות ערכתי סקר נוף בשטחי מועצה אזורית אשכול . הסקר נערך ביוזמת הרשות והמועצה האזורית. עריכת סקר נוף לא הייתה בתחום עיסוקי קודם לכן. אך נעניתי לפניית הרשות ובהדרכת האיש היקר מנחם מרכוס, התחלתי לעסוק בנושא. עריכת סקר שדה יכולה להיות מוקד עניין רב לאנשי שטח. ואכן הפקתי הנאה מרובה מכל יום בו ערכתי סקר זה. מטרת עריכת סקר כזה היא מציאת מוקדי עניין בשטח נתון העלאתם על מפה ותיאורם. נאספים נתונים על אתרי נוף, טבע , פריחות, בעלי חיים, אתרים היסטוריים ואתרים ארכיאולוגים נבחרים. החומר המופק נאסף בשתי צורות: הסקר המלא. וצורה שנייה כספר פופולארי. מיד עם גמר סקר אשכול ופרסומו התחלתי בהכנת סקר רמת נגב. התחלת הסקר הייתה ביוזמתי וגם לאחר גמר עבודתי ברשות התמדתי בעריכתו, בעזרת פקח הרשות – מחליפי בשטח. באזורים הקרובים לרביבים הלכתי ברגל, או נסעתי באופניים ובטרקטור. רק לאחר שלוש שנים של עבודה התנדבותית על הסקר קיבלתי את ברכת המועצה והרשות והתחלתי לקבל משכורת על עריכתו. הסקר נמשך במשך כשש שנים בעיקר בשבתות מפני שרובו של השטח הוא שטח אש ואין אפשרות להיכנס אליו באמצע השבוע.
השקת ספר הסקר
הפקתי הנאה מרובה מעריכת הסקרים. הן בגלל השהיה הרבה בשטח והן מחיפוש חומר בספרות שעוסק במכלול הנושאים. במשך הסקר דפדפתי בקרוב למאה ספרים שעוסקים בנושאים: מגיאולוגיה וארכיאולוגיה דרך ספרות טבע, אל ספרות היסטורית שעוסקת במלחמת העולם הראשונה וברכבת התורכית.
פינת החי ברביבים
ברביבים קיימת פינת חי שנים רבות. התנועה הקיבוצית ייחסה חשיבות רבה לקיום "מוסד" מעין זה במערכת החינוך. ברוב הקיבוצים היה בית ספר מקומי. בית הספר נעזר מאד בפינת החי. ובמקומות רבים היה לימוד הטבע משולב בחדר טבע קטן. ובפינת החי.
הייתה גם מטרה נוספת, הכנסת הילדים כבר בשלב רך להכרת המשק הקיבוצי שהתבסס אז ברובו על חקלאות. פינות החי אכלסו חיות בר וחיות משק. ברובן היה דיר עיזים שייצג את הרפת בקיבוץ. ילדים חלבו את העיזים מדדו ושקלו כמויות חלב וניהלו רישומים מפורטים. כלובי עופות ייצגו את הלול הקיבוצי הגדול. גידלו פטמים לבשר ותרנגולות להטלה. ילדים אוהבים מאד לאסוף ביצים, וגם המטבח נהנה מביצים טריות. ברוב פינות החי היה גן ירק קטן, ובו גידלו את ירקות העונה. בסמוך גידלו חלקת ירק כמספוא לצאן.
פינת החי של רביבים כמו רבות אחרות התאפיינה מאז הקמתה במיעוט השקעות בתשתית. כל רכז הוסיף ובנה בחומרים ממוחזרים, ולא תמיד בכישרון המתאים.
אל פינת החי הזו הגעתי גם אני, קיבלתי אפשרות "לנהל" את המקום במסגרת שעה וחצי יומיות, עם הילדים. ואז לאחר סיום יום עבודה ארוך במטעים, התחלתי בכל פעילות שצריכה להיעשות במשק בעלי חיים. ובבניה ושיפוצים. ככל שנקפו שנות עבודתי החלקית בפינת החי, התחלתי להבין את החשיבות העצומה של מעורבות ילדים עם בעלי חיים. את הערך החינוכי שאין ערוך לו.
בשנת 1983-4 הפסקתי את תקופת עבודתי השלישית ברשות שמורות הטבע, עקב קשיים בנהיגה בשטח, וחזרתי הביתה. תוך תקופה קצרה נכנסתי לעבודה מלאה בפינת החי. המקום סבל אז כמו בתקופות ארוכות בתולדותיו מבעיית תחלופה מתמדת של הרכז. רכזים ניהלו את המקום לתקופות של חודשים ספורים, מעטים עשו זאת במשך תקופה משמעותית כל שהיא. התחלתי תקופת פעילות שנמשכה כ-15 שנים. לאחר זמן קצר התחלתי להבין שאין עתיד להמשך פעילות במקום כל כך מיושן. ובמיקום בלתי הולם. פינת החי מוקמה בעת הקמתה בסמוך לאזור בית הספר. בתוך ערוץ צר יחסית. הערוץ הלך ונסתם משני עבריו במילוי ובנייה. נחסם ניקוזו, ובכל חורף גשום הוצף המקום וחלק מבעלי החים סבלו מרטיבות. המבנים הישנים וסביבותיהם היו לעיתים בלתי נסבלים.
יחד עם מוסדות החינוך התחלנו לטפל בבניית מקום חדש. ואכן לאחר סיורים אחדים, בפינות חי "חינוכיות" באזור, הוחלט על מעבר לאתר חדש. במשך שלוש שנים של טיפול בעניין קיבלנו תכנית מאדריכל אחד ולאחר מכן מאדריכל שני. במזל טוב התחלנו בבניית המקום החדש. לא כאן המקום להבין מדוע פעלנו עדיין שנים כה רבות בתוך פינת החי ההיסטורית של קיבוץ רביבים. במשך שנים אחדות התבצעה בנייה בשני האתרים במקביל.
בעיית ניהול וחינוך – כל זמן שבית הספר היה ברביבים היה לפינת החי קשר יחסית טוב עם הנהלת בית הספר והמורים. גם ועדת חינוך הייתה בעלת עניין בנושא. הקשיים הגדולים החלו עם המעבר לבית ספר אזורי. הילדים התחילו לבוא לפינת החי רק אחרי הצהרים. אחרי יום לימודים וארוחת צהרים בבית. האחריות לילדים אחרי הלימודים עבר לגוף שנשא את השם צוות חברת ילדים. (צח"י) פינת החי הפכה מגורם שותף (אמנם זוטר) בבית הספר לחלק מצח"י חלק ממערכת החינוך המשלים. לאט, החלו לצוץ הבעיות שאת ניצניהן חשנו כבר קודם לכן. ועדת החינוך ברביבים "איבדה" עניין בפינת החי. לא תמיד רכז צח"י השקיע עניין בנושא. התחיל לצוף על פני השטח יחס הילדים לצורת הפעלתם בפינת החי. עבודתם במקום הייתה חובה, והייתה מורכבת מהאכלה ניקיון וטיפול אישי יותר בבעלי החיים. יותר ויותר ילדים סרבו להגיע לפינת החי. ילד ונימוקיו עימו. ניסינו לערוך שינויים בצורת העבודה בתכיפותה. הוספנו נושא חדש -ישן כגן ירק לילדים שאינם אוהבים בעלי חיים. (כן. יש כאלה) . או פוחדים מהם.
בעיה נוספת, אישית, שכיניתי אותה "בעיית הלבד". למעשה במשך שנים ארוכות נמצא רכז פינת החי במצב שאין לו כמעט שותפים במעשיו. כל פעילותו בתוך משק הילדים נעשית לבד, ללא מחליף קבוע. ללא אפשרות להתייעץ בשלל בעיות, שצצות חדשות לבקרים. קשה לתכנן היעדרות כל שהיא, כמעט בלתי אפשרי להיות חולה מידי פעם. אך הקושי העיקרי לפחות אצלי היה יום יום אחרי הצהרים. מערכת החינוך הותירה אותי להתמודד עם שפע בעיות חינוכיות, וטיפוליות ללא הכשרה לכך. עם שפע בעיות אישיות של 10 – 15 ילדים. שכולם מגיעים בבת אחת ואתה צריך לפתור את כולן, ומיד. לעיתים בעיקר בעיתות שבהן נוספו בעיות נוספות הקשורות בפינת החי החדשה, התגנבו לא פעם מחשבות לליבי מדוע אני חייב לשאת בכל אלה כל כך לבד. ואולי יש דברים אחרים במקום אחר. דומני שרק החשיבות הגדולה שייחסתי לפעילות של ילדים בין בעלי חיים והידיעה שאין ערוך לחשיבותה החזיקה אותי במקום.
ההתמודדות שלי עם בעיות משמעת בפינת החי נהייתה קשה יותר. ילדים לא הגיעו לעבודה והמערכת לא ניסתה אפילו להתמודד עם הנושא.
בחופשים הגדולים סידור העבודה לא היה נוקשה והילדים כמעט לא באו לעבודתם. עם תום החופש הגדול של שנת 1999, החלטתי לקחת יזמה ולהפסיק את הנוהג של חובת העבודה שרק אני עסקתי באכיפתה. בחששות מרובים הנהגתי מודל חדש אין צורך לבוא לעבוד בפינת החי. אך ילדים מוזמנים לבוא להתעניין ולגדל חיות אישיות בכל זמן שירצו. אך למי שמעוניין, יש חובת טיפול יום יומי בבעל החיים, חובת ניקיון הכלוב וסביבתו הקרובה.
להפתעתי הרבה לא הייתה תגובה לכך בשום מקום, במערכת הקיבוצית. לא במערכת החינוך המשלים לא בועדת חינוך. הפחד שלי מהתמודדות עם אנשי החינוך הלך והתפוגג הדבר פשוט לא עניין אף אחד. מסורת חינוכית של עשרות שנים כמו גם נושאים תנועתיים חשובים, נגמרה בקול דממה דקה.
התוצאה מהמהלך הייתה מדהימה. פינת החי שראתה ילדים בודדים קודם לכן, המתה מפעילות.
פיתחתי דגם פעילות שמתבסס על גידול חיה אישית שהילד בוחר לעצמו במסגרת המגבלות של פינת החי.
בתקופה זו שנמשכת חודשים אחדים הפעילות בפינת החי רבה ביותר, ומתחילים את הגידולים לעיתים כ- 30 ילדים. תוך כדי הטיפול בחיות האישיות אנחנו משתדלים לעניין את הילדים בכל מה שקורה בפינת החי. תוך תקופה קצרה מתחילים לנשור ילדים שהתחילו רק בגלל שרצו להיות IN. או בגלל שהאחרים הלכו לכך. באמצע התקופה כאשר המתח מתחיל לרדת משתדלים ליצור מוקדי עניין נוספים.
קיבלנו לידינו מקלט עילי כמועדון לילדים אליו העברנו אוספים מחדר הטבע של בית הספר, שחוסל עם המעבר לבית ספר איזורי. בתרומה ייחודית רכשנו טלביזיה, וידאו ושפע קלטות טבע. סביב כל קירות המקלט התקנו כלובי חיות קטנות, נחשים, מכרסמים, אקווריום דגים גדול. עם גמר העבודה בפינת החי מתכנסים במקום ילדים רבים, לעיסוק בחיות מחמד שתייה וכיבודים וצפייה בסרטי טבע.
פינת החי עוברת למקום אחר, ובדגם אחר, ללא מעורבות ילדים בהפעלתה. בפיגור של שנים אחדות אני מסיים את פעילותי במערכת החינוך.
בדרך ליציאה לגמלאות, אני נעתר לפנייה לקבל את תיק הביטחון בקיבוץ. לאחר שנה וחצי של פעילות אינטנסיבית אני פורש לעיסוקים שמחכים לי כבר זמן רב.
משתלה –
את המשתלה הקמתי במסגרת פינת החי, כדי לאפשר פעילות שונה לילדים. עם שני מבנים יצאתי מפינת החי, שניים נוספים הקמתי לאחר מכן. גדלים בה צמחי בית וגינה רב שנתיים, ונמכרים לחברים במחיר סמלי. המקום אהוב עלי מאד ואני מבלה שם שעות אחדות מידי יום.
כתיבה –
עם עריכת סקר נוף רמת נגב, ידעתי שאתמקד בחקר, סקר, וכתיבה בנושא ביר עסלוג'. ואכן התחלתי במרץ רב לעסוק בנושא. העיסוק נקטע לקראת סיומו, עקב הליכתי לניתוח לב פתוח מתוכנן. סיבוכים בהחלמת עצם החזה ניטרלה אותי ל-כשנה וחצי של כאבים בלתי פוסקים בהם לא עשיתי שום דבר מועיל. עם החלמתי המלאה חזרתי לסיום העבודה על ביר עסלוג' וכיום היא בעריכה. מכיוון שלא הסתייעה הדפסתה היא עלתה כאתר באינטרנט.
https://birasluj.wordpress.com/
הרכבת התורכית –
עם החלמתי ערכתי כמה ניסויי כושר גופני באחד מהם בדקתי כמה קילומטרים אוכל ללכת ברציפות. עשיתי זאת על תוואי מסילת הרכבת התורכית ממלחמת העולם הראשונה. הניסוי שנערך עם תרמיל גב, מצלמה, G.P.S ורישום פרטים מדוקדק הניב פרויקט חדש במקביל לביר עסלוג'. סקר תוואי המסילה. את המסילה סקרו וחקרו גם לפני. אך הליכה ברגל לאורכה הניבה פרטים חדשים. בשלב א' הלכתי כ- 70 ק"מ בקטעים. קטעים שהניבו סיפור מצולם בשלב מתקדם. עם סיומו של הסקר שהתנהל בהגעה לשטח בתחבורה ציבורית וברגל, אני מעריך שהלכתי יותר ממאה ק"מ ברגל. אל הקטעים מתחנת הרכבת עסלוג' לכיוון באר שבע , ערכתי באופני שטח שרכשתי לצורך זה.
אתרי הסקר השונים הועלו במחלקת הנדסה של המועצה האזורית על מפה כשכבת G I S (מ.מ.ג מערכת מידע גיאוגרפי)
https://negevtrain.wordpress.com/
כביש מנדטורי
כתוצאת לוואי של סקר הרכבת התורכית נראה לי מעניין לחקור את הכביש המנדטורי שכבר למדתי קודם לכן שהוא בעצם כביש תורכי ששופץ מחדש וקיבל מעטה אספלט בשנת 1942. ירדתי לכל גשר בקטע שבין צומת משאבים לניצנה וזיהיתי את מעבירי המים התורכיים שבחלקם קיבלו טיפול מנדטורי. את הסקר העליתי באתר:
קמפ א-שרף
מתקן בריטי זנוח. מחנה רדאר או מתקן נופש. דרך סלולה עולה למתקן. בראש הדרך מבנה בנוי אבן גדול פתוח. במרכז המחנה גוש מבני אבן מקומית ולבנים מורכבות מפרורים, ומעט לבני חרס. כל שאר שרידי המבנים, היו כנראה מבנים קלים בעלי רצוף בטון וקירות לבנים נמוכים.
האתר שימש משלט מצרי במלחמת העצמאות. בשנות המדינה היה אתר אימונים צה"לי. כיום עדיין נמשך ההרס על ידי בדווים מחפשי ה"זהב התורכי" ההרס רב. בסקר נמדד וצולם כל מבנה.
צילום אוויר: מרכז האתר צילום מלקולם בלאנטילה
מסגרות-מתקני אבן שטוחים
מספר אתרים סמוכים לכביש המנדטורי בנויים שכבה אחת או שתיים של אבני שדה שנלקחו מהטרסות הקדומות נראים כאתרי דגל ומסדרים של יחידה כלשהי. באחד האתרים הגדולים יותר מספר כנראה מספר יחידה. צולמו ונלקטו בסביבתם פחיות שימורים ושברי צלחות חרס.
האתרים טרם נבדקו וזו משימה לעתיד הקרוב.
(פרטים חדשים יעודכנו כאן בעתיד)
טעות להתיק מקום הנכון
נולדתי בשנת 1937 במושבה הקטנה נס-ציונה.
הורי משה וציפורה לונדל, נולדו בפולין בעיירה פשמישל. עלו לארץ בשנת 1929 במסגרת הכשרה של השומר הצעיר. ישבו בקיבוץ עירוני זמני ליד נס ציונה, בשם קיבוץ עבודה. במקום זה חיו בו זמנית שלושה גרעינים שונים. לאחר שלוש שנים בהם לא עלה הקיבוץ להתיישבות החליטו הורי "לעזוב" את הקיבוץ ולהתיישב במושבה הקרובה נס-ציונה. אבא עבד כפועל בניין בכל מקום בו הייתה עבודה. עבד הרבה בבניית מחנות צבא בריטיים ברפיח. משם היה מגיע הביתה פעם בשבוע. אמא עבדה בכל עבודת חוץ שמצאה, וכמובן במשק הבית. יחד עם עבודות אלה החלו ההורים לפתח משק עזר במגרש בן דונם אדמה. משקי עזר קטנים כאלה היו מאד מקובלים במושבה החקלאית.
תקופת ילדותי החלה בתקופת המנדאט הבריטי חיילים בריטיים הסתובבו במושבה. אך בעיקר ראינו אותם בנסיעה על הכביש. את המושבה חצה הכביש הראשי או היחידי מהדרום לתל-אביב. וזכורים לי היטב החיילים עם הכומתות האדומות (הכלניות) שישבו במשאיות החולפות בלב המושבה.
כשהחלה מלחמת השחרור הייתי עדיין ילד כבן 11. בהערצה גדולה הסתכלתי על בני המושבה שמתאמנים בנשק. ראיתי ושמעתי את היריות שנורו סמוך לביתי לעבר חקלאים ערבים שעבדו בשדותיהם. מאוחר יותר שוטטתי בין בתי הערבים שהסתלקו. (נס-ציונה הייתה יישוב מעורב וברחוב הראשי גרו ערבים ויהודים בשכנות). חווית השוטטות בין בתי הערבים וחנויותיהם שנבזזו ופורקו (דלתות, משקופים חלונות, צנרת מים, גגות רעפים ומה לא). נשארה חקוקה בזיכרוני שנים רבות לאחר מכן.
את הבית שבו נולדתי, ובו שלושה חדרים מטבח גדול וכל השאר בנתה קבוצת בנייה מקומית. את ההרחבה בנה אבא לבד. אך לא ממש לבד, כי החברים נהגו לעזור אחד לרעהו בבניית הבתים. ומידי פעם התאספו מספר אנשים ובנו בבית החבר. כך ניבנו בתים רבים במושבה.
ביתנו היה על גבול המושבה, בית קיצוני. אל הבית הסתעף, מרחוב ביאליק, רחוב חולי צר באורך של – שלושה בתים. (לימים נקרא רחוב גבעתי). גדר החצר שלנו הייתה גם גדר של דרך חולית שהלכה בין בתי המושבה הקיצוניים ובין פרדסים שנראו לכל מלוא העין. בדרך זו שבין נס ציונה לבאר יעקב ורמלה ראיתי בכל עת ששיחקתי בחצר הבית את הולכי הרגל הערבים, את שיירות החמורים והגמלים. צפיתי גם בתופעה המעניינת של קטיף פרחי שיטת המשוכות פרחים כדוריים – צהובים וריחניים להפליא. כנראה ששימשו בתעשיית הבשמים.
את כל ימי ילדותי ליוו ריחות פריחת ההדרים, יללת התנים מתוך הפרדסים והקולות המיוחדים של מנועי בארות הפרדסים.
בחצר הגדולה של הבית התפתח לאיטו משק עזר שכלל עצי פרי לולים, דיר עיזים קטן ועופות חצר ממינים שונים. משק עזר זה ועבודתם של אבא ואמא מחוץ למשק היוו את בסיס הפרנסה של המשפחה. אחותי הגדולה אני ואחי הצעיר תרמנו כפי יכולתנו במשק. ככל שאני יכול לזכור לא תמיד הייתה פרנסת המשפחה מצויה ברווחה.
כילדים, נוצלו שעות פנאי רבות שלי עם קבוצת חברים, לטיולים רבים בשטחים מסביב למושבה שהתפנו מתושביהם הערבים. גולת הכותרת של הטיולים הייתה פעמיים בשנה. בחורף רכבנו על אופניים לקטוף נרקיסים בביצות שבין עיינות ליבנה. ובאביב טיולים לגבעות הכורכר שממערב למושבה שם "התמחינו" בקטיפת אירוס הארגמן שהיה מצוי בשפע רב.
יש להניח ששנות ילדות אלה במשק חקלאי זעיר ושהות רבה בטבע הסובב קבעו את המשך דרכי, והביאו אותי אל שערי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. בית ספר בעל שם, ו..קרוב לבית.
שנים אלה של לימוד חקלאות, החיים בפנימייה, רחוק מאבא-אמא. חיים חברתיים תוססים, וכמובן בנות המין השני, היו בין השנים היפות בחיי נער בן 14 – 17. במקווה למדתי כמובן חקלאות אך כאן גם נזרעו זרעי תרבות היחד. תרבות החיים בקבוצה. וייתכן שזו גם הייתה הכשרה ראשונית לחיי קיבוץ.
במקווה ישראל נחשפתי לראשונה לאנשי קיבוץ ולנגב. בשנות החמישים החל קיבוץ רביבים לארגן גרעין נוער פרטי, כלומר גרעין שאינו מאורגן בתנועת נוער חלוצית. גרעין שיגיע לרביבים לאחר "בצורת" של כ- ארבע שנים שלא הגיעו בהם השלמות של גרעינים תנועתיים לרביבים.
גרעין "לנגב" התארגן בתחילה בכמה בתי ספר חקלאיים: כדורי, נהלל, מקווה ישראל ועוד'. הקיבוצניק הראשון בחיי, כנראה, היה בן דמותו של יוסי פלדמן "יוסי ערבי" בכינויו ברביבים. אדם מלא בגופו שזוף מאד, לבוש מכנסים קצרים ונעול סנדלים מהוהות. יוסי דיבר הרבה על קיבוץ, על רביבים אך בעיקר דיבר וסיפר על הנגב. יוסי והמדריכים הבאים אחריו חגי הורביץ, סלי ושייע. כולם דיברו הרבה על רביבים אך בצדק סיפרו הרבה על הנגב. ומכאן בא גם השם של שרשרת הגרעינים הארוכה. "גרעין לנגב" . לי יצא להיות בגרעין הראשון, שלימים נקרא גרעין לנגב א'.
לא זכור לי כיום אם ידעתי מה זה נגב, או האם טיילתי בנגב קודם לכן, פרט לטיול כיתה לבאר שבע.
קשיי הנסיעה לביקורים ברביבים היו גדולים. הכסף לנסיעה באוטובוס לא תמיד היה מצוי. לבאר שבע נסענו בטרמפים. אני זוכר את עצמי עומד שעות בצומת בילו ומנסה להגיע לבאר שבע. גם כשהגעת לבאר שבע לא תמו הצרות. אוטובוס לרביבים ולמשאבי שדה יצא פעם ביום, אך רק שלוש פעמים בשבוע. כך שגם ב"טרמפיה" ביציאה הדרומית מהעיר המתנו שעות רבות להסעה.
עם סיום לימודי, נותרה לי שנה לגיוס הגרעין. שנה זו ניצלתי לעבודה בנס ציונה במשך כמה חודשים והייתי לעזר רב בכלכלת המשפחה. חצי שנה לפני הגיוס שהיתי ברביבים במעיין מחנה עבודה ארוך עם מספר חברי גרעין במצבי.
הגרעין כגוף וכבודדים ערך ביקורים רבים ברביבים לטיולים ולמחנות עבודה.
הטיולים הראשונים במרחבי הנגב עם תרמיל "וכל הבית" על הגב, היו קשים מעט עבורי אך מרשימים ביותר. כיום ברור לי שההחלטה על המשך דרכי ברביבים ובנגב קשורים בחוויה הראשונית של מפגש עם קיבוץ , חברה מתגבשת של גרעין נחל, טיולים ראשונים במדבר, ופגישות עם הטבע, בעיקר בעלי חיים.
אחת מבעיות ההתאקלמות ברביבים הייתה מי השתייה. ברביבים שתו עד שנת 1956 מים מבאר מקומית שמימיה היו מליחים. מליחות המים נעה בתקופות שונות החל מ – 700 מ"ג כלור לליטר עד 1550 מ"ג ואולי יותר. הגדרת טעמם של המים יכולה להתחיל מזוועה ועד לכל הגדרה אחרת. המים האלה גרמו לי לבעיות עיכול שונות ומשונות ולסבל רב. בעיקר בקיץ.
סביב בעיית טעם המים שלא הייתה בעייתי הפרטית בלבד, התפתח ברביבים "מוסד" שכל חבר נזקק לו "ויטמן". ברפת לא חלמו עדיין על מיכל קירור לחלב וכדי החלב אוחסנו בבריכת מים קרים. ממתקן קירור זה יצא ברז מים קרים. הברז והכיור זכו לשם ויטמן ע"ש יצרני גלידות האיכות של תל אביב. את מי השתייה המליחים ניתן היה לסבול בטמפ' נמוכה. כך שמתקן זה היה חיוני לכל הישוב. זוגות צעירים רבים התחילו את דרכם המשותפת במתקן זה.
אחת מתוצאות הלוואי של צריכת המים המלוחים הייתה לפחות בחבורת גרעין לנגב א' סחיבת מים מתוקים. לראדיטור של הגנרטור הובאו במיוחד מים מתוקים בכדים. ממים אלה נהנינו לעיתים.
סוד נוסף שהיה קשור למים מתוקים היה לעובדי מטע התמרים, שאני נמניתי אז עם עובדיו. קידוח לא עמוק שנקדח בסמוך למטע, הגיע למפלס החלוקים של נחל רביבים. מידי יום היה התורן הולך לשאוב מים מן הבאר בעזרת קומקום וחבל ארוך.
התגייסנו בשלהי 1955. לאחר טירונות הגענו לרביבים במסגרת מחלקת נחל. למשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו ירדנו להיאחזות קציעות לתקופה של כמחצית השנה, ביחד עם גרעין נחל נוסף. בקציעות עסקנו במספר תפקידים צבאיים אך חלק ניכר הועסק בחקלאות ממשית. עבדנו בלול עופות לביצים. יצאנו למרעה עם עדר כבשים. וגידלנו ירקות בשטח גן ירק שעובד על ידי פרד. הטרקטור הנכסף הגיע לקציעות רק אחרי שסיימנו את שהותנו במקום. תקופת ההיאחזות הייתה תקופה טובה לגרעין ולגיבוש חברתי. תקופת שהותנו בקציעות הייתה גם תקופה סוערת במדינת ישראל ובאזור קציעות בפרט. תקופת הפדאיון, הכבישים שנסענו בהם לכיוון עזוז וביר מלגה, מוקשו לעיתים. והייתה חרדה מסוימת. כשהחלו ההכנות למלחמת סואץ ראינו את ריכוז הציוד הרב סביבנו. לקראת פתיחת הקרבות היה ריכוז גדול של כוחות שריון ורגלים אך ככל שזכור לי לא ממש הבנו לקראת מה הולכים. את תקופת הקרבות עברנו למעשה בשגרת החזקת משק חקלאי. חלק מאתנו השתתף בפעילות צבאית מעטה. אך כל חברי הגרעין שהיו בקורסים שונים השתתפו בקרבות ממש.
עם השחרור מהצבא נכנסנו לשיגרת חיי קבוצה מגובשת בתוך הקיבוץ. כבוגר בית ספר חקלאי התחלתי לעבוד ברביבים בגן הירק. גידלו בו עגבניות בצל תפוחי אדמה, ומלונים. כמי שנולד בשפלת יהודה, הכרתי קרקעות חוליות בה גידלה המשפחה גידולים שנים. בסביבה הקרובה היו מחשופי חמרה אדומה. במקווה ישראל הכרתי את הקרקע השחורה החרסיתית. וכאן ברביבים נתקלתי לראשונה בקרקע הלס הכבדה – חרסיתית. קרקע צהובה – חומה, מלוחה. כל השקיה מעלה אל פני הקרקע כתמי מלח לבנים. גם עודפי מים קטנים אינם נספגים, ויש הרבה זרימות עיליות. השוני הגדול מכל מה שהכרתי עד כה היה מהמם. (בשנים אלה עדיין לא למדו את הסגולות המיוחדות של החול כקרקע חקלאית).
עזרה לישובים צעירים –
קיבוצים ותיקים נהגו לעזור לישובים צעירים וחלשים יותר בהדרכה בכל תחומי החיים. קיבוץ אייל החליף בתחילת דרכו את כל אוכלוסייתו, והתחיל מחדש עם גרעין צרפתי. שני חברי רביבים שהדריכו את הגרעין בצרפת "גויסו" להמשיך את ההדרכה בארץ. בין ה"מגויסים" הרבים חברי קיבוצים שונים הגעתי גם אני לאייל. שהיתי שם שנה ותרמתי כפי יכולתי. בנוסף למגויסים הבוגרים, הגיעו כיתות של בני משקים "למחנות עבודה" במקום. מחזורי נוער כאלה היוו את כוח העבודה לעבודות המוניות בענפי המשק השונים. בתום שנת הגיוס חזרתי לרביבים עם אשתי לעתיד דבורה.
ילדנו את חמשת ילדינו טל ,אסנת, יואב, עירית, וערן. גידול וחינוך ילדים במערכת החינוך המשותף נראו לי טבעיים לגמרי ודומני שלא עצרנו אף פעם להרהר בטיבה של הדרך הקיבוצית. עם הוולדו של הילד החמישי ערן, החלו להתגלות לנו הסדקים הקיימים במערכת והרגשת חסר הנוחות, לדוגמא – בהשכבת הילדים המשותפת בבית הילדים. אני חושב שלא היינו בודדים בהרגשה זו והחלה "עריקה" מבית הילדים. ילדים רבים החלו "לישון בחדר". תופעה שלא הייתה נוחה למערכת הקיבוצית, ולהורים שהמשיכו להשכיב את ילדיהם בבית הילדים. גם אנחנו היינו בין אלה שישנו כמה לילות בשבוע ב"חדר".
שתי שלוחות של עיסוקים הובילו אותי לשלב נוסף בחיי: העבודה במטעים וטיולים באיזור רביבים ובנגב הרחוק יותר.
ענף המטעים בו עבדתי כ- 15 שנים התחיל בגידולים אחדים שעמדו בהשקיית מים מליחים: תמרים, זיתים ורימונים. כשהגיעו המים המתוקים בשנת 1955, ניטעו גם גידולים אחרים: אפרסקים משמש וכרם ענבים.
בעבודתי במטעים יצרתי את הקשרים ההדוקים הראשונים עם חיות הבר של הנגב.
שלא כמו היום – מאחורי שורת העצים האחרונה, משלושה כיוונים, השתרע כל הנגב כולו. חיות כמו צבאים, דרבנים, גיריות נכנסו באופן קבוע אל תוך חלקות המטע. גם הטורפים למיניהם, ביקרו בעונת הפרי, כדי לגוון את התפריט הכל-בשרי שלהם, במקצת פירות העונה. זאבים צבועים ושועלים נראו בבקרים, ועקבותיהם היו בכל השטח. גם עולם העופות לא הדיר את כנפיו מהמטע. עופות מדבריים מובהקים כחוברות, קטות, כרוונים ואחרים באו לחפש מזון או מי שתייה. ציפורי שיר קיננו בין ענפי העצים ומינים חדשים הגיעו מהצפון עם גידול שטחי השלחין באזור.
טיולים – ברביבים הייתה מסורת יפה של יציאה לטיולים רבים בארץ ובנגב. כל גרעין חדש שהגיע זכה לטיולים אחדים בתקופת הגיבוש, וגם לאחריה. לכל טיול הצטרפו אנשים בוגרים יותר כמלווים. כך שיצא לי לטייל לא מעט. בנוסף טיילנו גם בסביבה הקרובה ברגל וברכב (בטרקטורים).
בשנת 1969 נפלה בזכותי ההזדמנות למסד יותר את פעילותי בטבע. רשות שמורות הטבע כגוף בחיתוליו חיפש פקח לעבודה באזור. ועדות קבלה עדיין לא היו, וגיוס העובדים התנהל בשיטת חבר מביא חבר. כך הגעתי והתקבלתי לעבודה ששנים מאוחר יותר הגדרתי אותה כאחת הפעילויות המשמעותיות ביותר בחיי.
הקשיים בהתחלה היו גדולים ביותר: חוסר ניסיון בנהיגה בכלל ובנהיגה בשטח בפרט. אי הכרת שטח הפיקוח. כיום די קשה להבין כיצד התנהלה אז העבודה בשטח פיקוח ענקי ובלתי אפשרי. הפקח שמצפון לי גר בבאר-שבע הפקח הדרומי היה איש אילת. בשטח כזה עובדים כיום פקחים רבים. על מפות טופוגרפיות טובות אפשר היה רק לחלום. ומכשיר הקשר תפקד רק בקרבת הישובים או בראשי ההרים. אחת הפעילויות הראשונות אליהם נקלעתי הייתה פיקוח על פינוי האשפה וחומרים שונים של קו צינור הדלק אילת – אשקלון. העבודות כבר הסתיימו ופינוי השאריות היה בעיצומו. למותר לציין שלאורך הקו מצאתי איזור נקי להפליא. את רוב האשפה גיליתי לאחר מכן במשך שנים רבות בכל ואדי ובכל פינה נסתרת ברחבי הנגב.
היה חשוב ללמוד את הלקחים מכך. דפוס התנהגות כזה אופייני לגופים רבים שפועלים בשטח עד היום הזה.
בעיות מסוג אחר שאיתן למדתי להתמודד היו מניעת קטיפת פרחי בר, ופיקוח ציד. בדואים מזוינים וחיילים עבריים ירו בצבאים, יעלים ובעופות דורסים גדולים. גם ציידים יהודים לא טמנו ידם בצלחת. במצפה רמון גרו מספר תושבים שצדו יעלים באופן קבוע. עדר היעלים של מצפה רמון היה קטן ונפחד ביותר. יכולת לצפות ביעלים רק מטווחים של קילומטר ויותר.
בתום שנת העבודה הראשונה החל משא ומתן קשה עם מוסדות הקיבוץ שבתקופות אלה לא "אהבו" עובדי חוץ. לאחר שנת עבודה שנייה חזרתי לעבודה במטעים ובלול. לרשות חזרתי, מאוחר יותר לתקופות עבודה נוספות שהסתכמו סה"כ בשבע וחצי שנים. שנים, שלי אישית היו יפות ומעניינות. שנים בהם הכרתי לעומק שטחים גדולים ברחבי רמת – נגב, מכתש רמון ובערבה. בשנים אלה למדתי הרבה, נהניתי מהשהייה הרבה בטבע, ואין לי צל של ספק שגם תרמתי הרבה לשמירת הטבע באזור.
בתקופת עבודתי האחרונה, נחתם הסכם השלום עם מצרים. צ.ה.ל החל לצאת מסיני ולהתכנס בנגב. תקופת פיתוח אדירת ממדים עברה על הנגב. בשנים אלה נקבעו שמורות הטבע הגדולות. אך החלו להיבנות מתקנים רבים. דרכים חדשות נפרצו וכבישים חדשים נסללו. שטחים גדולים בנגב שמעט מאד אנשים הגיעו אליהם נהיו נגישים. רכבי 4X 4 בעיקר צבאיים, החלו לשוטט בפינות הרחוקות ביותר. רמת הפגיעה בשטח הייתה גדולה ביותר. רשות שמורות הטבע כולה הייתה עסוקה בנושאים אלה. כמות הפקחים גדלה והלכה. אך כל הפעילות הרבה של הגופים הירוקים – רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע יכלה רק למזער את הפגיעה. לצורך סלילת דרכים וכבישים, להכנת משטחים לבנייה בבסיסים חדשים, היה צורך בכמויות ענק של משאב טבע שהיה מצוי בשפע. "חומר ואדי". חומר הוואדי הוא בעצם מצע הנחלים. גרופת של חול וחלוקי אבן בגדלים שונים, שמי השיטפונות מסיעים במורד הואדיות מאז ומעולם. משאב זה כבר הופק בממדים קטנים לצורך בנייה וסלילת כבישים בסמוך לאזורים מיושבים יותר.
בתקופה זו החלה הפקה פראית בהרבה מקרים ללא אישורים. הן על ידי קבלנים והן ישירות על ידי צ.ה.ל. לא היה ערוץ ואדי אחד שלא נפגע. לא היה שום שיקול היכן להפיק, וכמה. מלבד השיקול הכלכלי הטהור. כל דרכי ההפקה, הרשמיות והפיראטיות גרמו נזקים בלתי הפיכים לכל ערוצי הנחלים.
בכל ואדיות הנגב שימשו הערוצים להפקת מי השקיה ושתייה לחקלאות העתיקה. התפתחה תרבות חקלאית מפוארת ששיאה בתקופה הביזנטית. כמעט בכל ערוץ נחל ניבנו סכרים לכל אורכו. מדרגות הנחלים הקרובות לערוץ הזרימה שימשו כשטחים חקלאיים פוריים שזכו לכמויות מים גדולות ביותר. גם הבדואים ניצלו מאות שנים מאוחר יותר חלק זעיר ממתקנים אלה.
הפקת המשאב "חומר ואדי" נעשתה בשתי דרכים עיקריות. הוצאת החול והאבנים הקטנות תוך כדי ניפוי, בעיקר עבור תשתיות כבישים ומשטחים לבניה. את האבנים הגדולות הסיעו למכוני גריסה ויצרו מהם חצץ לתעשיית הבטון בעיקר. בשתי שיטות ההפקה כרו את האפיק הפעיל של הוואדי ושטח נרחב משני צדדיו. לעיתים הגיעה הכרייה לעומק של מטרים אחדים. תוך שנים מעטות נמחקה תרבות עתיקה שלמה של חקלאות מדרגות הנחל. עשרות סכרים עתיקים רומים – ביזנטיים נכרו והובלו אחר כבוד למגרסות החצץ.
בואדיות גדולים כמו נחל הבשור ונחל רביבים היית כרייה עמוקה לעומק 4 – 6 מטרים. כאשר מפלס הערוץ מונמך מאד, גורם כל שיטפון לסחף גדול ביותר במעלה הערוץ. קווי מים ראשיים נסחפו, וגשרים התמוטטו. עם השנים מתרחבים ערוצי המשנה, קטנים כגדולים ומתחיל סחף קרקע יקרה. ניזוקים אתרים, עתיקות, ועצי שיטה גדולים שנמצאים סמוך לערוצים.
למעשה השנים של פעילות הבנייה הצה"לית, התנהלו כמעט ללא פיקוח של מוסדות רלבנטיים. לא נערכה חשיבה של בעלי מקצוע בתחומים שונים. (גם לאחר גמר בניית המחנות המואצת, לא הואטה פעילות הכרייה. קילומטרים של אפיקי נחלים ניכרו. עדיין ללא פיקוח מהותי ורוב התוצרת הובלה לרשות הפלסטינאית). קיימת אמנם פעילות שיקום הואדיות הפגועים, מספר גופים עוסקים בכך. דוגמא לשיקום ניתן לראות בפארק גולדה שהיה אתר כרייה מבוקש מאד. אבדות רבות של נכסי תרבות וטבע לא ניתן לתקן ולשחזר. וואדיות רבים נותרו גם עשרות שנים לאחר גמר ניצולם, בצורתם העלובה ולאיש אין זה אכפת. היה מי שהרוויח מכך. לעם ישראל, לתושבי האזור, ולמטיילים נותר החורבן.
בתקופה הרת גורל זו בתולדות הנגב פרשתי אני מפעילות רצופת שנים בנושאי שמירת טבע ונוף לפינה קטנה בביתי רביבים.
התנדבות אזורית
בשנים האחרונות התפתחה ברמת נגב פעילות התנדבותית. מת"מיד – משמר אזרחי במסגרת משמר הגבול. המתנדבים מסיירים בדרך כלל במדים ונשק. הסיור מתבצע בג'יפ משטרתי. המסגרת כוללת שני סיורים בחודש. כל סיור בן 6 שעות לפחות. עם הקמת המסגרת הייתה פניה גם אלי אך בתחילה לא חשבתי שיש לי עניין בכך. כעבור חצי שנה הייתה פריצה לפינת החי ונגנב כל עדר הצאן. למחרת התנדבתי, ומאז אני מתמיד בפעילותי במתמ"יד כבר שנים מספר. הצוות איתו אני מסייר בחר בסיורי יום השבת מאחר ויש אפשרות להיכנס לשטחי האש ולאזורים מעניינים. כאשר הוקמה יחידת החילוץ ברמת הנגב הייתה פנייה אלי להצטרף ולתרום את חלקי בתחום איתור נעדרים, בשטחים בהם שוטטתי בשנות עבודתי ברשות שמורות הטבע, ובעריכת סקרי הנוף. גם בתחום זה אני תורם כפי יכולתי.
סקרי נוף
תוך כדי עבודתי ברשות ערכתי סקר נוף בשטחי מועצה אזורית אשכול . הסקר נערך ביוזמת הרשות והמועצה האזורית. עריכת סקר נוף לא הייתה בתחום עיסוקי קודם לכן. אך נעניתי לפניית הרשות ובהדרכת האיש היקר מנחם מרכוס, התחלתי לעסוק בנושא. עריכת סקר שדה יכולה להיות מוקד עניין רב לאנשי שטח. ואכן הפקתי הנאה מרובה מכל יום בו ערכתי סקר זה. מטרת עריכת סקר כזה היא מציאת מוקדי עניין בשטח נתון העלאתם על מפה ותיאורם. נאספים נתונים על אתרי נוף, טבע , פריחות, בעלי חיים, אתרים היסטוריים ואתרים ארכיאולוגים נבחרים. החומר המופק נאסף בשתי צורות: הסקר המלא. וצורה שנייה כספר פופולארי. מיד עם גמר סקר אשכול ופרסומו התחלתי בהכנת סקר רמת נגב. התחלת הסקר הייתה ביוזמתי וגם לאחר גמר עבודתי ברשות התמדתי בעריכתו, בעזרת פקח הרשות – מחליפי בשטח. באזורים הקרובים לרביבים הלכתי ברגל, או נסעתי באופניים ובטרקטור. רק לאחר שלוש שנים של עבודה התנדבותית על הסקר קיבלתי את ברכת המועצה והרשות והתחלתי לקבל משכורת על עריכתו. הסקר נמשך במשך כשש שנים בעיקר בשבתות מפני שרובו של השטח הוא שטח אש ואין אפשרות להיכנס אליו באמצע השבוע. הפקתי הנאה מרובה מעריכת הסקרים. הן בגלל השהיה הרבה בשטח והן מחיפוש חומר בספרות שעוסק במכלול הנושאים. במשך הסקר דפדפתי בקרוב למאה ספרים שעוסקים בנושאים: מגיאולוגיה וארכיאולוגיה דרך ספרות טבע, אל ספרות היסטורית שעוסקת במלחמת העולם הראשונה וברכבת התורכית.
פינת החי ברביבים
ברביבים קיימת פינת חי שנים רבות. התנועה הקיבוצית ייחסה חשיבות רבה לקיום "מוסד" מעין זה במערכת החינוך. ברוב הקיבוצים היה בית ספר מקומי. בית הספר נעזר מאד בפינת החי. ובמקומות רבים היה לימוד הטבע משולב בחדר טבע קטן. ובפינת החי.
הייתה גם מטרה נוספת, הכנסת הילדים כבר בשלב רך להכרת המשק הקיבוצי שהתבסס אז ברובו על חקלאות. פינות החי אכלסו חיות בר וחיות משק. ברובן היה דיר עיזים שייצג את הרפת בקיבוץ. ילדים חלבו את העיזים מדדו ושקלו כמויות חלב וניהלו רישומים מפורטים. כלובי עופות ייצגו את הלול הקיבוצי הגדול. גידלו פטמים לבשר ותרנגולות להטלה. ילדים אוהבים מאד לאסוף ביצים, וגם המטבח נהנה מביצים טריות. ברוב פינות החי היה גן ירק קטן, ובו גידלו את ירקות העונה. בסמוך גידלו חלקת ירק כמספוא לצאן.
פינת החי של רביבים כמו רבות אחרות התאפיינה מאז הקמתה במיעוט השקעות בתשתית. כל רכז הוסיף ובנה בחומרים ממוחזרים, ולא תמיד בכישרון המתאים.
אל פינת החי הזו הגעתי גם אני, קיבלתי אפשרות "לנהל" את המקום במסגרת שעה וחצי יומיות, עם הילדים. ואז לאחר סיום יום עבודה ארוך במטעים, התחלתי בכל פעילות שצריכה להיעשות במשק בעלי חיים. ובבניה ושיפוצים. ככל שנקפו שנות עבודתי החלקית בפינת החי, התחלתי להבין את החשיבות העצומה של מעורבות ילדים עם בעלי חיים. את הערך החינוכי שאין ערוך לו.
בשנת 1983-4 הפסקתי את תקופת עבודתי השלישית ברשות שמורות הטבע, עקב קשיים בנהיגה בשטח, וחזרתי הביתה. תוך תקופה קצרה נכנסתי לעבודה מלאה בפינת החי. המקום סבל אז כמו בתקופות ארוכות בתולדותיו מבעיית תחלופה מתמדת של הרכז. רכזים ניהלו את המקום לתקופות של חודשים ספורים, מעטים עשו זאת במשך תקופה משמעותית כל שהיא. התחלתי תקופת פעילות שנמשכה כ-15 שנים. לאחר זמן קצר התחלתי להבין שאין עתיד להמשך פעילות במקום כל כך מיושן. ובמיקום בלתי הולם. פינת החי מוקמה בעת הקמתה בסמוך לאזור בית הספר. בתוך ערוץ צר יחסית. הערוץ הלך ונסתם משני עבריו במילוי ובנייה. נחסם ניקוזו, ובכל חורף גשום הוצף המקום וחלק מבעלי החים סבלו מרטיבות. המבנים הישנים וסביבותיהם היו לעיתים בלתי נסבלים.
יחד עם מוסדות החינוך התחלנו לטפל בבניית מקום חדש. ואכן לאחר סיורים אחדים, בפינות חי "חינוכיות" באזור, הוחלט על מעבר לאתר חדש. במשך שלוש שנים של טיפול בעניין קיבלנו תכנית מאדריכל אחד ולאחר מכן מאדריכל שני. במזל טוב התחלנו בבניית המקום החדש. לא כאן המקום להבין מדוע פעלנו עדיין שנים כה רבות בתוך פינת החי ההיסטורית של קיבוץ רביבים. במשך שנים אחדות התבצעה בנייה בשני האתרים במקביל.
בעיית ניהול וחינוך – כל זמן שבית הספר היה ברביבים היה לפינת החי קשר יחסית טוב עם הנהלת בית הספר והמורים. גם ועדת חינוך הייתה בעלת עניין בנושא. הקשיים הגדולים החלו עם המעבר לבית ספר אזורי. הילדים התחילו לבוא לפינת החי רק אחרי הצהרים. אחרי יום לימודים וארוחת צהרים בבית. האחריות לילדים אחרי הלימודים עבר לגוף שנשא את השם צוות חברת ילדים. (צח"י) פינת החי הפכה מגורם שותף (אמנם זוטר) בבית הספר לחלק מצח"י חלק ממערכת החינוך המשלים. לאט, החלו לצוץ הבעיות שאת ניצניהן חשנו כבר קודם לכן. ועדת החינוך ברביבים "איבדה" עניין בפינת החי. לא תמיד רכז צח"י השקיע עניין בנושא. התחיל לצוף על פני השטח יחס הילדים לצורת הפעלתם בפינת החי. עבודתם במקום הייתה חובה, והייתה מורכבת מהאכלה ניקיון וטיפול אישי יותר בבעלי החיים. יותר ויותר ילדים סרבו להגיע לפינת החי. ילד ונימוקיו עימו. ניסינו לערוך שינויים בצורת העבודה בתכיפותה. הוספנו נושא חדש -ישן כגן ירק לילדים שאינם אוהבים בעלי חיים. (כן. יש כאלה) . או פוחדים מהם.
בעיה נוספת, אישית, שכיניתי אותה "בעיית הלבד". למעשה במשך שנים ארוכות נמצא רכז פינת החי במצב שאין לו כמעט שותפים במעשיו. כל פעילותו בתוך משק הילדים נעשית לבד, ללא מחליף קבוע. ללא אפשרות להתייעץ בשלל בעיות, שצצות חדשות לבקרים. קשה לתכנן היעדרות כל שהיא, כמעט בלתי אפשרי להיות חולה מידי פעם. אך הקושי העיקרי לפחות אצלי היה יום יום אחרי הצהרים. מערכת החינוך הותירה אותי להתמודד עם שפע בעיות חינוכיות, וטיפוליות ללא הכשרה לכך. עם שפע בעיות אישיות של 10 – 15 ילדים. שכולם מגיעים בבת אחת ואתה צריך לפתור את כולן, ומיד. לעיתים בעיקר בעיתות שבהן נוספו בעיות נוספות הקשורות בפינת החי החדשה, התגנבו לא פעם מחשבות לליבי מדוע אני חייב לשאת בכל אלה כל כך לבד. ואולי יש דברים אחרים במקום אחר. דומני שרק החשיבות הגדולה שייחסתי לפעילות של ילדים בין בעלי חיים והידיעה שאין ערוך לחשיבותה החזיקה אותי במקום.
ההתמודדות שלי עם בעיות משמעת בפינת החי נהייתה קשה יותר. ילדים לא הגיעו לעבודה והמערכת לא ניסתה אפילו להתמודד עם הנושא.
בחופשים הגדולים סידור העבודה לא היה נוקשה והילדים כמעט לא באו לעבודתם. עם תום החופש הגדול של שנת 1999, החלטתי לקחת יזמה ולהפסיק את הנוהג של חובת העבודה שרק אני עסקתי באכיפתה. בחששות מרובים הנהגתי מודל חדש אין צורך לבוא לעבוד בפינת החי. אך ילדים מוזמנים לבוא להתעניין ולגדל חיות אישיות בכל זמן שירצו. אך למי שמעוניין, יש חובת טיפול יום יומי בבעל החיים, חובת ניקיון הכלוב וסביבתו הקרובה.
להפתעתי הרבה לא הייתה תגובה לכך בשום מקום, במערכת הקיבוצית. לא במערכת החינוך המשלים לא בועדת חינוך. הפחד שלי מהתמודדות עם אנשי החינוך הלך והתפוגג הדבר פשוט לא עניין אף אחד. מסורת חינוכית של עשרות שנים כמו גם נושאים תנועתיים חשובים, נגמרה בקול דממה דקה.
התוצאה מהמהלך הייתה מדהימה. פינת החי שראתה ילדים בודדים קודם לכן, המתה מפעילות.
פיתחתי דגם פעילות שמתבסס על גידול חיה אישית שהילד בוחר לעצמו במסגרת המגבלות של פינת החי.
בתקופה זו שנמשכת חודשים אחדים הפעילות בפינת החי רבה ביותר, ומתחילים את הגידולים לעיתים כ- 30 ילדים. תוך כדי הטיפול בחיות האישיות אנחנו משתדלים לעניין את הילדים בכל מה שקורה בפינת החי. תוך תקופה קצרה מתחילים לנשור ילדים שהתחילו רק בגלל שרצו להיות IN. או בגלל שהאחרים הלכו לכך. באמצע התקופה כאשר המתח מתחיל לרדת משתדלים ליצור מוקדי עניין נוספים.
קיבלנו לידינו מקלט עילי כמועדון לילדים אליו העברנו אוספים מחדר הטבע של בית הספר, שחוסל עם המעבר לבית ספר איזורי. בתרומה ייחודית רכשנו טלביזיה, וידאו ושפע קלטות טבע. סביב כל קירות המקלט התקנו כלובי חיות קטנות, נחשים, מכרסמים, אקווריום דגים גדול. עם גמר העבודה בפינת החי מתכנסים במקום ילדים רבים, לעיסוק בחיות מחמד שתייה וכיבודים וצפייה בסרטי טבע.
פינת החי עוברת למקום אחר, ובדגם אחר, ללא מעורבות ילדים בהפעלתה. בפיגור של שנים אחדות אני מסיים את פעילותי במערכת החינוך.
בדרך ליציאה לגמלאות, אני נעתר לפנייה לקבל את תיק הביטחון בקיבוץ. לאחר שנה וחצי של פעילות אינטנסיבית אני פורש לעיסוקים שמחכים לי כבר זמן רב.
משתלה –
את המשתלה הקמתי במסגרת פינת החי, כדי לאפשר פעילות שונה לילדים. עם שני מבנים יצאתי מפינת החי, שניים נוספים הקמתי לאחר מכן. גדלים בה צמחי בית וגינה רב שנתיים, ונמכרים לחברים במחיר סמלי. המקום אהוב עלי מאד ואני מבלה שם שעות אחדות מידי יום.
כתיבה –
עם עריכת סקר נוף רמת נגב, ידעתי שאתמקד בחקר, סקר, וכתיבה בנושא ביר עסלוג'. ואכן התחלתי במרץ רב לעסוק בנושא. העיסוק נקטע לקראת סיומו, עקב הליכתי לניתוח לב פתוח מתוכנן. סיבוכים בהחלמת עצם החזה ניטרלה אותי ל-כשנה וחצי של כאבים בלתי פוסקים בהם לא עשיתי שום דבר מועיל. עם החלמתי המלאה חזרתי לסיום העבודה וכיום היא בעריכה. מכיוון שלא הסתייעה הדפסתה היא עלתה כאתר באינטרנט.
https://birasluj.wordpress.com/
הרכבת התורכית –
עם החלמתי ערכתי כמה ניסויי כושר גופני באחד מהם בדקתי כמה קילומטרים אוכל ללכת ברציפות. עשיתי זאת על תוואי מסילת הרכבת התורכית ממלחמת העולם הראשונה. הניסוי שנערך עם תרמיל גב, מצלמה, G.P.S ורישום פרטים מדוקדק הניב פרויקט חדש במקביל לביר עסלוג'. סקר תוואי המסילה. את המסילה סקרו וחקרו גם לפני. אך הליכה ברגל לאורכה הניבה פרטים חדשים. בשלב א' הלכתי כ- 70 ק"מ בקטעים. קטעים שהניבו סיפור מצולם בשלב מתקדם. עם סיומו של הסקר שהתנהל בהגעה לשטח בתחבורה ציבורית וברגל, אני מעריך שהלכתי יותר ממאה ק"מ ברגל. אל הקטעים מתחנת הרכבת עסלוג' לכיוון באר שבע , ערכתי באופני שטח שרכשתי לצורך זה.
אתרי הסקר השונים הועלו במחלקת הנדסה של המועצה האזורית על מפה כשכבת G I S (מ.מ.ג מערכת מידע גיאוגרפי)
https://negevtrain.wordpress.com/
כתוצאת לוואי של סקר הרכבת התורכית נראה לי מעניין לחקור את הכביש המנדטורי שכבר למדתי קודם לכן שהוא בעצם כביש תורכי ששופץ מחדש וקיבל מעטה אספלט בשנת 1942. ירדתי לכל גשר בקטע שבין צומת משאבים לניצנה וזיהיתי את מעבירי המים התורכיים שבחלקם קיבלו טיפול מנדטורי. את הסקר העליתי באתר:
קמפ א-שרף
מתקן בריטי זנוח. מחנה רדאר או מתקן נופש. דרך סלולה עולה למתקן. בראש הדרך מבנה בנוי אבן גדול פתוח. במרכז המחנה גוש מבני אבן מקומית ולבנים מורכבות מפרורים, ומעט לבני חרס. כל שאר שרידי המבנים, היו כנראה מבנים קלים בעלי רצוף בטון וקירות לבנים נמוכים.
האתר שימש משלט מצרי במלחמת העצמאות. בשנות המדינה היה אתר אימונים צה"לי. כיום עדיין נמשך ההרס על ידי בדווים מחפשי ה"זהב התורכי" ההרס רב. בסקר נמדד וצולם כל מבנה.
מתקני אבן שטוחים
מספר אתרים סמוכים לכביש המנדטורי בנויים שכבה אחת או שתיים של אבני שדה שנלקחו מהטרסות הקדומות נראים כאתרי דגל ומסדרים של יחידה כלשהי. באחד האתרים הגדולים יותר מספר כנראה מספר יחידה. צולמו ונלקטו בסביבתם פחיות שימורים ושברי צלחות חרס.
האתרים טרם נבדקו וזו משימה לעתיד הקרוב.
(פרטים חדשים יעודכנו כאן בעתיד)
ה
ביר עסלוג' 